פסעתי מהמעלית בעזוז נמרץ אל תוך מסדרון הקומה ה 21. בצעד בוטח על השטיחים, דרך דלת הזכוכית הקומתית, ואל דלת המשרד הראשית שאמרה "שמואל את שמואל בע"מ."
שמואל זה אני כמובן. ואין עוד שמואל. אבל תתארו לכם שם כמו "שמואל בע"מ" למשרד חקירות, נשמע קצת ריק מתוכן, לא? ושם טוב, כפי שאבי עליו השלום היה אומר, טוב משמן מחורבן.
זמזום קצר והדלת נפתחה. חנה כבר הייתה בפנים, עובדת במרץ, ראשה נבלע בין ערימות הנייר, כהרגלה. המהמתי 'בוקר טוב' ונכנסתי אל חדרי שעליו התנוססה הלוחית המסוגננת שאמרה, "שמואל הרף עין – חוקר ומנהל ראשי."
הבטתי אל מובלעת העיר שהתגלתה מבעד לפסי תריסי החלון, נאנחתי עמוקות, והתיישבתי. על שולחן העץ הכהה שרר אי סדר של דואר נכנס, טיוטות, חשבונות שלא שולמו וכאב ראש כללי. כך גם ריבוי ההודעות על צג המחשב. זה תאם באופן מושלם את מצב הרוח שלי.
אחרי שינה מקוטעת בלילה, שהופרעה על ידי נגינת הסקסופון הלילית של השכן, שהחליט לפתוח בקרירה מוסיקאלית, ותוך הרדיפה הסוף-חודשית אחרי חייבים וגירוד תקציבים לתשלומים שוטפים, הרגשתי בעקצוץ עצבני קבוע במערכת העצבים המרכזית שלי.
הכל כמובן התעצם הודות לחנה ששפכה עלי את הקפה. קפה שנשפך הוא למעשה אבוד לעולמים. שמתם לב שכוס קפה שנייה לעולם, אבל לעולם, אינה בעלת אותה ארומה כפי שהייתה הכוס הראשונה? זהו חוק קוסמי ולא משנה מי המוכשר שמכין אותה. ואצלי כוס הקפה הראשונה היא הסימפטום והסמן היומי. שארית היום נקבעת על פי איכותה ודיוק הכנתה.
מבלי להיכנס לפרטים אישיים מיותרים, הקפה חייב להיות מנס גרגירים, בכמות של כפית מעוקלת, שלוש וחצי כפיות שטוחות סוכר חום אורגאני, מים רותחים עד שבעים אחוז מגובה הכוס (וסליחה, אבל לא שבעים ואחד ולא שישים ותשע). את השלושים אחוז הנותרים ממלאים בעשר אחוז בדיוק של חלב פרה שלוש אחוז שומן וחמש עשרה אחוז של חלב סויה טבעי מועשר בסידן.
יש הטוענים, ללא הצדקה כמובן, שהעסקתה של חנה נקבעה ישירות בגלל היכולת המדויקת שלה להכנת כוס הקפה שלי. זאת כמובן שטות. חנה, למרות שהייתה מלאה וללא עיצוב נשי מעניין, בעלת משקפי פלסטיק מחוץ לכל סגנון עדכני במאה השנים האחרונות, ועם שיער שחור מתולתל זרוי בלבן, שנראה כמו הילה לא מעוצבת מסביב לראשה, הייתה מזכירה אינטליגנטית, יעילה ובעלת זיכרון פנומנאלי. עם יכולת מדהימה לקבלת החלטות נבונות בשעת לחץ. מלבד העובדה שהייתה מסוגלת למצוא את ידיה ורגליה בבלגאן שהייתי יוצר. הכנת הקפה, לא אכחיש כמובן, תרמה רבות.
אבל היום הצליחה להיתקל בפיזור דעת בקצה השולחן ולגרום לצריבה חמה על רגלי הימנית, וכתם ארוך שהתפשט על המכנס תאם את הכתם שנוצר על השטיח הכתום שהבאתי במיוחד מבייג'ין במאמצים אדירים ותוך ניצול טובות במכס.
הכוס השנייה כבר הייתה כמובן ללא הארומה שמאפשרת את הדרייב המתאים לפתיחת היום. כל זה תאם כמו תמיד למה שאבי עליו השלום היה אומר במקרים כאלה: 'כששופכים עליך את כוס הקפה המחורבן, אז צפוי לך יום יעיל כמו חמור בעל רגל מעץ'.
כך ישבתי עם כוס הקפה השנייה, מעיין באור החלש שהצליח לחדור מבעד לתריסים הסגורים למחצה, בדפי החייבים שנחו על השולחן. תיקיהם שנשלחו למחשב שלי על ידי חנה, הופיעו לפי הסדר על הצג. השיטה שלי, ניתן אפילו לומר העקרונות שלי, היא לקבל אך ורק מקרים מעניינים. מקרה מעניין מוגדר על פי אחד או יותר מהכללים הבאים: מוזרותו, הקושי שלו, וכמות הממון של הלקוח. למשל, לעולם לא אקח על עצמי תיק לקוח שבו אמורים לצלם את אישתו הבוגדת, במצבים אינטימיים עם השכן. עם זאת, אהיה מוכן לקבל תיק שבו אמורים לצלם את אישתו הבוגדת של לקוח, כאשר אותו לקוח יכול לסגור את כלל ההוצאות החודשיות של המשרד. אז התיק הופך למעניין מבחינתי.
העיון ברשימות הארוכות תוך לגימות מאולצות מהקפה, החלו אט אט לתת את אותותיהן, והתחלתי להרגיש את התחזקות העקצוץ חסר הסבלנות מהלילה ואת התהליך הבטוח והאיטי של איבוד השקט הפנימי שלי.
בדיוק ברגע זה, כששקלתי אם לעזוב הכל ולצאת לשתות קפה באיזה מקום על יד הים, נשמעו שלושה זמזומים קצרים בקשר הפנימי. שלושה זמזומים קצרים זה הקוד של חנה שאומר, 'בוס, הגיע מישהו מטריד שרוצה לשכור את שירותינו ומעוניין להיכנס אליך'. יופי. בדיוק מה שחסר לי עכשיו זה איזה טיפוס שמן ונוטף זיעה שאין לו כסף וחייב, אבל ממש חייב, למצוא את הכלבה שנעלמה לו.
לצאת החוצה כבר לא אוכל, כי הטיפוס השמן הזה בטח יתעלק על חנה במשך כשעתיים ויבכה, וישפוך את מר ליבו, ויתאר איך חייו אינם חיים ללא הפינצ'ר המיוחדת שלו, ואם רק יראה אותי פוסע מתוך החדר יתחיל לקרקש מסביבי ולייבב עד שאאלץ לקחת את התיק ולו רק מתוך גמילות חסדים. לעצמי.
"כן?" שאלתי בנועם, לוחץ על האינטרקום.
"יש מישהו אצלי," נשמע קולה הרשמי ביותר של חנה, "שמעוניין לשכור בדחיפות את שירותי שמואל ושמואל בעניין סודי."
עניין סודי? הקול הרשמי, הלחוץ אפילו, של חנה כבר אותת לי שזה לא בענייני פינצ'רים.
"שיכנס" אמרתי.
הדלת נפתחה ומיד הבנתי את לחצה של חנה. אל החדר פסע אדם גבוה, רזה, לבוש שחורים בגיל העמידה. מעט שיער אפרפר נח ברפרוף על פדחתו המקריחה. אפו, שלא היה ארוך באופן יוצא דופן, משך את תשומת הלב בגלל שהסתיים במעין עקמומית. עין אחת הייתה ערנית וקצת אדומה ואילו העין השנייה לא זזה. כל זה נתן את ההרגשה של מה שאבי היה קורא, 'ציפור טרף מזוינת בעלת עין מזכוכית.'
קמתי לקראתו ולחצנו ידיים. ידו הייתה קשה וקרה כשל רובוט.
"שמואל הרף עין."
"יחיאל כורש," אמר בקול נמוך.
"שב בבקשה," הצבעתי לכיוון כורסת העור שממול לשולחן, והתיישבתי בכיסאי. התאורה האפלה משהו התאימה לדמות כך שהשארתיה בעינה. אפשר להגיד שיחיאל לא מצא חן בעיני כלל וכלל והחלטתי לבצע את סדרת תרגילי הנפנוף הסטנדרטים.
"כפי שחנה בוודאי אמרה לך, אנחנו עמוסים בתיקים. כך שלצערי סביר להניח שלא אוכל לקבל את עניינך, אלא אם כן נדחה זאת לעוד כחודשיים." דחייה של חודשיים לנזקקים לבלש פרטי כמוה כנצח.
"אדון שמואל," הסתכל אלי יחיאל בעינו האדמדמה, "אני זקוק לשירות מהיר ואמין, אני צריך את זה עכשיו ואני צריך את זה ממך."
זה כבר הרגיז אותי והחלטתי סופית, ועקרונית, להעיף אותו לכל הרוחות.
"תראה מר כורש..."
"ואני מתכונן לשלם ביד נדיבה. מאוד."
"הבנתי." אין מה לעשות, כשעקרונות שונים מתנגשים צריך לבחור ולהחליט במהירות. "בוא נשמע על מה מדובר."
יחיאל הניח את ידו הימנית על השולחן בעודו מתכופף לכיווני, ואמר בהדגשה, "אני מחפש קופסת עץ קטנה שנגנבה ממני."
"קופסת עץ זה לא משהו שעלותו מצדיקה שכירת בלש בתשלום נדיב."
"מה שאני מחפש נמצא למעשה בתוך הקופסא."
"הייתי מעדיף לקבל את הסיפור המלא, מתחילתו," אמרתי והגשתי אליו את קופסת הסיגרים שלי. אם יעשן, יוריד את ידיו מהשולחן שלי.
יחיאל נפנף בביטול, התמתח ונשען אל גב כיסאו, כאילו קרא את מחשבותיי. עינו האדומה מביטה אל המרחקים ועינו השנייה בוהה ללא מטרה.
"את הסיפור המלא לא אוכל לספר, גם בגלל קוצר זמן, וגם בגלל המהות הסודית של העניין. הקופסא ותכולתה עוברת מדור לדור במשפחתנו מאז ימים קדומים ביותר. כמו כן, מאז אותם ימים קדומים נעשים ניסיונות בלתי פוסקים לגנוב אותה. רק פעמיים בכל ההיסטוריה המשפחתית שלנו הצליחו לגנוב אותה, ובשתי הפעמים היא נמצאה במהירות והגנב שילם על כך ביוקר רב." עינו הימנית ננעצה בי פתאום במבט מצמרר.
כחכחתי בגרוני, "ועכשיו היא נגנבה בפעם השלישית..." הבטתי בו בשאלה.
"אכן. ולכן אצטרך את שירותיך."
שמואל זה אני כמובן. ואין עוד שמואל. אבל תתארו לכם שם כמו "שמואל בע"מ" למשרד חקירות, נשמע קצת ריק מתוכן, לא? ושם טוב, כפי שאבי עליו השלום היה אומר, טוב משמן מחורבן.
זמזום קצר והדלת נפתחה. חנה כבר הייתה בפנים, עובדת במרץ, ראשה נבלע בין ערימות הנייר, כהרגלה. המהמתי 'בוקר טוב' ונכנסתי אל חדרי שעליו התנוססה הלוחית המסוגננת שאמרה, "שמואל הרף עין – חוקר ומנהל ראשי."
הבטתי אל מובלעת העיר שהתגלתה מבעד לפסי תריסי החלון, נאנחתי עמוקות, והתיישבתי. על שולחן העץ הכהה שרר אי סדר של דואר נכנס, טיוטות, חשבונות שלא שולמו וכאב ראש כללי. כך גם ריבוי ההודעות על צג המחשב. זה תאם באופן מושלם את מצב הרוח שלי.
אחרי שינה מקוטעת בלילה, שהופרעה על ידי נגינת הסקסופון הלילית של השכן, שהחליט לפתוח בקרירה מוסיקאלית, ותוך הרדיפה הסוף-חודשית אחרי חייבים וגירוד תקציבים לתשלומים שוטפים, הרגשתי בעקצוץ עצבני קבוע במערכת העצבים המרכזית שלי.
הכל כמובן התעצם הודות לחנה ששפכה עלי את הקפה. קפה שנשפך הוא למעשה אבוד לעולמים. שמתם לב שכוס קפה שנייה לעולם, אבל לעולם, אינה בעלת אותה ארומה כפי שהייתה הכוס הראשונה? זהו חוק קוסמי ולא משנה מי המוכשר שמכין אותה. ואצלי כוס הקפה הראשונה היא הסימפטום והסמן היומי. שארית היום נקבעת על פי איכותה ודיוק הכנתה.
מבלי להיכנס לפרטים אישיים מיותרים, הקפה חייב להיות מנס גרגירים, בכמות של כפית מעוקלת, שלוש וחצי כפיות שטוחות סוכר חום אורגאני, מים רותחים עד שבעים אחוז מגובה הכוס (וסליחה, אבל לא שבעים ואחד ולא שישים ותשע). את השלושים אחוז הנותרים ממלאים בעשר אחוז בדיוק של חלב פרה שלוש אחוז שומן וחמש עשרה אחוז של חלב סויה טבעי מועשר בסידן.
יש הטוענים, ללא הצדקה כמובן, שהעסקתה של חנה נקבעה ישירות בגלל היכולת המדויקת שלה להכנת כוס הקפה שלי. זאת כמובן שטות. חנה, למרות שהייתה מלאה וללא עיצוב נשי מעניין, בעלת משקפי פלסטיק מחוץ לכל סגנון עדכני במאה השנים האחרונות, ועם שיער שחור מתולתל זרוי בלבן, שנראה כמו הילה לא מעוצבת מסביב לראשה, הייתה מזכירה אינטליגנטית, יעילה ובעלת זיכרון פנומנאלי. עם יכולת מדהימה לקבלת החלטות נבונות בשעת לחץ. מלבד העובדה שהייתה מסוגלת למצוא את ידיה ורגליה בבלגאן שהייתי יוצר. הכנת הקפה, לא אכחיש כמובן, תרמה רבות.
אבל היום הצליחה להיתקל בפיזור דעת בקצה השולחן ולגרום לצריבה חמה על רגלי הימנית, וכתם ארוך שהתפשט על המכנס תאם את הכתם שנוצר על השטיח הכתום שהבאתי במיוחד מבייג'ין במאמצים אדירים ותוך ניצול טובות במכס.
הכוס השנייה כבר הייתה כמובן ללא הארומה שמאפשרת את הדרייב המתאים לפתיחת היום. כל זה תאם כמו תמיד למה שאבי עליו השלום היה אומר במקרים כאלה: 'כששופכים עליך את כוס הקפה המחורבן, אז צפוי לך יום יעיל כמו חמור בעל רגל מעץ'.
כך ישבתי עם כוס הקפה השנייה, מעיין באור החלש שהצליח לחדור מבעד לתריסים הסגורים למחצה, בדפי החייבים שנחו על השולחן. תיקיהם שנשלחו למחשב שלי על ידי חנה, הופיעו לפי הסדר על הצג. השיטה שלי, ניתן אפילו לומר העקרונות שלי, היא לקבל אך ורק מקרים מעניינים. מקרה מעניין מוגדר על פי אחד או יותר מהכללים הבאים: מוזרותו, הקושי שלו, וכמות הממון של הלקוח. למשל, לעולם לא אקח על עצמי תיק לקוח שבו אמורים לצלם את אישתו הבוגדת, במצבים אינטימיים עם השכן. עם זאת, אהיה מוכן לקבל תיק שבו אמורים לצלם את אישתו הבוגדת של לקוח, כאשר אותו לקוח יכול לסגור את כלל ההוצאות החודשיות של המשרד. אז התיק הופך למעניין מבחינתי.
העיון ברשימות הארוכות תוך לגימות מאולצות מהקפה, החלו אט אט לתת את אותותיהן, והתחלתי להרגיש את התחזקות העקצוץ חסר הסבלנות מהלילה ואת התהליך הבטוח והאיטי של איבוד השקט הפנימי שלי.
בדיוק ברגע זה, כששקלתי אם לעזוב הכל ולצאת לשתות קפה באיזה מקום על יד הים, נשמעו שלושה זמזומים קצרים בקשר הפנימי. שלושה זמזומים קצרים זה הקוד של חנה שאומר, 'בוס, הגיע מישהו מטריד שרוצה לשכור את שירותינו ומעוניין להיכנס אליך'. יופי. בדיוק מה שחסר לי עכשיו זה איזה טיפוס שמן ונוטף זיעה שאין לו כסף וחייב, אבל ממש חייב, למצוא את הכלבה שנעלמה לו.
לצאת החוצה כבר לא אוכל, כי הטיפוס השמן הזה בטח יתעלק על חנה במשך כשעתיים ויבכה, וישפוך את מר ליבו, ויתאר איך חייו אינם חיים ללא הפינצ'ר המיוחדת שלו, ואם רק יראה אותי פוסע מתוך החדר יתחיל לקרקש מסביבי ולייבב עד שאאלץ לקחת את התיק ולו רק מתוך גמילות חסדים. לעצמי.
"כן?" שאלתי בנועם, לוחץ על האינטרקום.
"יש מישהו אצלי," נשמע קולה הרשמי ביותר של חנה, "שמעוניין לשכור בדחיפות את שירותי שמואל ושמואל בעניין סודי."
עניין סודי? הקול הרשמי, הלחוץ אפילו, של חנה כבר אותת לי שזה לא בענייני פינצ'רים.
"שיכנס" אמרתי.
הדלת נפתחה ומיד הבנתי את לחצה של חנה. אל החדר פסע אדם גבוה, רזה, לבוש שחורים בגיל העמידה. מעט שיער אפרפר נח ברפרוף על פדחתו המקריחה. אפו, שלא היה ארוך באופן יוצא דופן, משך את תשומת הלב בגלל שהסתיים במעין עקמומית. עין אחת הייתה ערנית וקצת אדומה ואילו העין השנייה לא זזה. כל זה נתן את ההרגשה של מה שאבי היה קורא, 'ציפור טרף מזוינת בעלת עין מזכוכית.'
קמתי לקראתו ולחצנו ידיים. ידו הייתה קשה וקרה כשל רובוט.
"שמואל הרף עין."
"יחיאל כורש," אמר בקול נמוך.
"שב בבקשה," הצבעתי לכיוון כורסת העור שממול לשולחן, והתיישבתי בכיסאי. התאורה האפלה משהו התאימה לדמות כך שהשארתיה בעינה. אפשר להגיד שיחיאל לא מצא חן בעיני כלל וכלל והחלטתי לבצע את סדרת תרגילי הנפנוף הסטנדרטים.
"כפי שחנה בוודאי אמרה לך, אנחנו עמוסים בתיקים. כך שלצערי סביר להניח שלא אוכל לקבל את עניינך, אלא אם כן נדחה זאת לעוד כחודשיים." דחייה של חודשיים לנזקקים לבלש פרטי כמוה כנצח.
"אדון שמואל," הסתכל אלי יחיאל בעינו האדמדמה, "אני זקוק לשירות מהיר ואמין, אני צריך את זה עכשיו ואני צריך את זה ממך."
זה כבר הרגיז אותי והחלטתי סופית, ועקרונית, להעיף אותו לכל הרוחות.
"תראה מר כורש..."
"ואני מתכונן לשלם ביד נדיבה. מאוד."
"הבנתי." אין מה לעשות, כשעקרונות שונים מתנגשים צריך לבחור ולהחליט במהירות. "בוא נשמע על מה מדובר."
יחיאל הניח את ידו הימנית על השולחן בעודו מתכופף לכיווני, ואמר בהדגשה, "אני מחפש קופסת עץ קטנה שנגנבה ממני."
"קופסת עץ זה לא משהו שעלותו מצדיקה שכירת בלש בתשלום נדיב."
"מה שאני מחפש נמצא למעשה בתוך הקופסא."
"הייתי מעדיף לקבל את הסיפור המלא, מתחילתו," אמרתי והגשתי אליו את קופסת הסיגרים שלי. אם יעשן, יוריד את ידיו מהשולחן שלי.
יחיאל נפנף בביטול, התמתח ונשען אל גב כיסאו, כאילו קרא את מחשבותיי. עינו האדומה מביטה אל המרחקים ועינו השנייה בוהה ללא מטרה.
"את הסיפור המלא לא אוכל לספר, גם בגלל קוצר זמן, וגם בגלל המהות הסודית של העניין. הקופסא ותכולתה עוברת מדור לדור במשפחתנו מאז ימים קדומים ביותר. כמו כן, מאז אותם ימים קדומים נעשים ניסיונות בלתי פוסקים לגנוב אותה. רק פעמיים בכל ההיסטוריה המשפחתית שלנו הצליחו לגנוב אותה, ובשתי הפעמים היא נמצאה במהירות והגנב שילם על כך ביוקר רב." עינו הימנית ננעצה בי פתאום במבט מצמרר.
כחכחתי בגרוני, "ועכשיו היא נגנבה בפעם השלישית..." הבטתי בו בשאלה.
"אכן. ולכן אצטרך את שירותיך."
0 תגובות:
הוסף רשומת תגובה