פרק - 16

ישבתי שוב על כיסאי במשרד. החודש האחרון עבר במהירות. שערי היה ארוך יותר ועורי שזוף יותר. בכדי להתפרק נוסעים רבים מידידיי לנערות העמלות של תאילנד או לחלופין לכל מיני ריוויירות צרפתיות יוקרתיות. במקרים בהם אני זקוק לניקוי פסולת אישית, הכיוון שלי פונה למקום מבודד, ולא כזה שמבודד באלגנטיות לתיירים, אלא בידוד בראשיתי אמיתי. לנקות להתרוקן.

אבל הפעם הרגשתי שאני לא יכול. הבעיה לא הייתה ניקוי פסולת. הבעיה היתה ללמוד לחיות מחדש. ללמוד לרצות. נסעתי לרומא. לחיות בין מוצגי האומנות, לטבוע בתוך הרנסאנס והבארוק אשר עדיין מצליחים לנשום ולחיות.
אחר צהרים בפיאצה נאבונה, שקולה לשבוע בריוויירה. לראות את השמש הנעלמת, בינות לעיצובי הבתים הגבוהים. רגעים קשים במיוחד אפשר להעביר בכנסיית פיטר הקדוש שבוותיקן אשר אומניו בהחלט השאירו חותם חי ורוטט. אפשר לנסות ולדמיין את החלל המקורי שיצר מיכלאנג'לו, ולראות האם הבאלדצ'ינו המפואר והיפיפה של ברניני מוסיף או גורע. זה עזר לי להמשיך. להמשיך לרצות להמשיך.
הרמתי את רגלי על השולחן. זה לכבודך אלי. על המסך חנה שלחה את ההודעות אשר הצטברו, ואני ניסיתי לעלעל במעניינות שבהן. הנה אחת מעץ-הדעת.
"ברכות על הטיפול המזהיר בחקירה... משתתפים בצערכם... נפתחה קרן מיוחדת אשר תממן את לימודיהן של בנותיו של אלי עד סיום האוניברסיטה... מזרחי, עץ-הדעת."
יפה. ועם זאת... עדיין איכשהו חסר משמעות לגבי.
העולם מכונה, הצעצוע השבור של האלים. גלגלי שיניו סובבים וחורקים ללא הפסק, טוחנים את יצוריו לאבק, ומאבק מקימים אותם שוב. מי יודע מהיכן באנו ולאן אנו הולכים. נסחפים בעל כורחנו בים המאורעות, חיים את סיפור חיינו רק בכדי להבין שכל העולם הוא במה וכולנו שחקנים.
לעיתים אנו מביטים חסרי אונים ברקב הפושה במחזה. מביטים ביד המכוונת אשר כמו אינה קיימת, כמו מתעלמת, אך בכל זאת החלטית ובעלת רצון. רצון המתעלם לחלוטין מכל אותם שיירי פירורים של המאורעות הנקראים בני אדם.
מה היה העולם ללא האנשים? כלום היה? העולם נצרך למלח שבתבשיל. אך זה נזרה אל תוך הסיר ונעלם והופך לאין, מעלים את עצמו אל תוך הגדול ממנו. ובאותו הזמן, הופך את הגדול ממנו לבר טעם.
הנה עוד הודעה.
"תודות על המידע יוצא הדופן. עזרתכם מנעה מבנות חסותנו את הצער והעוגמה אשר היו צפויים להן... קבלו נא תמורה צנועה זו כהוקרה... אורי תדמון, מנהל קרן 'שיפויים' בשם עינבר וחמוטל קלמפנר."
עשיתי את הדבר הנכון. וגם קיבלנו תמורה כספית צנועה המהווה כמעט פי שלוש מהשיק שאדון קלמפנר ביטל.
החיים נמשכים. כי מהי המסקנה של כל מה שאנחנו עוברים? פשוטה בעצם. חייבים להמשיך כי אין דרך אחרת. זה לא שיש הבטחה שבסוף הדרך מחכה לנו משהו. זה לא שניגאל ונקבל את אשר מגיע לנו, את אשר שילמנו עבורו למפרע. זה רק, שלא קיימת חלופה. איננו יודעים מה מצפה בהמשך, אך אנו יודעים בבירור מה מצפה לכושלי הדרך. אנו מרגישים את הנהי וחירוק השיניים של האבודים. לכן, כל מה שנותר זה להמשיך, כי אין דרך אחרת.
הנה הודעה קצרה מאסרף.
"תודה וברכות, רב נגד אלי אסרף."
רב נגד?? צחקקתי. כל הכבוד מר אסרף, עלה וגדל.
אכן חייבים להמשיך. ובהחלטה להמשיך אני מרגיש עכשיו, טמון יותר מהנראה, יותר מאשר ההשלמה הנכאה. בהחלטה זו טמון מין צליל פריטה שקט, אשר נוגע קלילות באיזשהו עצב לא מוכר. כך נוצרת מנגינה ענוגה וחדשה לגמרי. כמעט בלתי נשמעת, אך בהחלט קיימת, זו שניתן לשמוע רק בעזרת אברי שמיעה חדשים ונקיים מהמיית העולם, מכבשן המחזה.
חנה הניחה את הקפה ויצאה. לגמתי באנחה... מושלם!
חייבים להמשיך. לתת לדברים החדשים, אלה שעברנו והצלחנו לעכל, לחזור חזרה לעולם, לגלגלי המכונה. אולי טיפ טיפה טובים יותר. אולי סך כל הסבל הממוצע בגרף האנושי הותמר כמעה. אולי סבל הזרע בכל זאת יביא את הפריחה.
ומה המסר של זה? חוששני שמצב רוחי הפך פילוסופי ופלפולי מדי. על כן, בכדי שלא אואשם ואהיה מתויג בתור מה שאבי היה קורא 'יפה נפש מחורבן', אני יכול רק להעביר את המסר בצורתו התמציתית, כפי שנאמר בבהירות על ידי הדוכסית מהרפתקאות אליס של לואיס קרול:
"לעולם אל תדמי לא להיות אחרת ממה שעלול להיראות לאחרים שמה שהיית או יכולת להיות לא היה אחרת ממה שהיית עלולה להיראות להם אחרת."
אמן ואמן...